תיקון לקראת שבועות

נפגשנו בצאת השבת לערב שהוקדש הפעם לקריאות כיוון לתיקון של השבר (אותו אפיינו בשבת שקדמה לאירוע)

“אהבה איננה התבוננות זה בזה, אלא התבוננות משותפת לאותו הכיוון” – משהו מהרוח הזו התרחש גם במעמד הר סיני, כש”וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” – כאיש אחד בלב אחד.
מאז ועד היום, המחלוקות מלוות אותנו, והשאלה שנשאלה הייתה – האם נצליח ליצור עוד רגע שכזה, בו כולנו נושאים עיניים לעבר יעד משותף?

בערב עסקנו בשאלה הזו מכמה זוויות:

בפתיחה עם הרב פרבר קיבלנו תובנה משמעותית: Israel is not 77 years old – but 77 years young. באנגלית זה נשמע טוב יותר, אבל הרעיון ברור – ישראל לא רק מדינה צעירה, אלא מדינה בתהליך, ואת האחריות לעיצוב עתידה – היא מפקידה בידינו.

- בשיעור עם אלירן אוחיון פתחנו באמירה חדה: הציונות הצליחה בהקמת המדינה, אך לא בהקמת החברה. משם העמקנו בשאלות הזהות, התפקיד והייעוד של החברה הישראלית-יהודית.

- נועם מאירוב העניק זווית נוספת – השוואתית – מתוך מבט על האסלאם והמזרח התיכון, ודרכה למדנו על הבחירה החופשית, על האמונה, ועל כך שהקיום היהודי במדינת ישראל איננו רק פיזי, אלא רעיוני.

- ברגע השיא של הערב – יונתן רותם וזוהר הוז העלו אותנו על שולחן הדו-קרב, שחשף את הפערים בינינו – ולצידם את ההזמנה לתיקון שמתחיל במקום הפשוט והאנושי ביותר – היכרות אמיתית.

- המשכנו בשיח הכרטיסיות האהוב, ולאחריו – סיימנו עם אורי נבו, שהביא עמו שילוב מרתק של פסיכולוגיה ופוליטיקה. הוא הסביר מדוע לייאוש יש מקום חשוב – לא ככניעה, אלא כתחנה שממנה יכולה לצמוח תקווה. לא אופטימיות נאיבית, אלא תקווה שמובילה לפעולה.

נאמר ביושר – לא יצאנו מהערב עם תוכנית פעולה סדורה, אבל כן עשינו עוד צעד אמיתי במסע שלנו.

מה שייחד את הערב הזה היה שהוא כולו נשען על ההון האנושי של הקהילה שלנו – צעירים שמאמינים שתפקידם הוא להביא את הפרק הבא של הציונות – פרק של בניית חברה, ביחד.